שני, 19 נובמבר 2018
  • הרצאות - "מסעות במילים ומצגות"
    המתארות מסעות שטח, חוויות, מפגשים עם תרבויות ואנשים...
  • טיולי ג'יפים בירדן
    בנהיגה עצמית בואדי רם פטרה קע' ג'עפר דיסה ועוד..
  • טרקים ומסעות שטח ברחבי העולם..
    טרקים בחו"ל וטיולים בארץ רב יומיים וחד יומיים..
  • טיולי ג'יפים בישראל
    טיולי ג'יפים לבעלי ג'יפים ובני משפחותיהם -חוויה מגבשת למשפחה..
  • טיולי ג'יפים בחו"ל
    בנהיגה עצמית.. חוויה מעצימה לכל חובבי טיולי שטח ואתגר..
Close
I'm not a robot
 
 
 

פטרה - האפוס והפתוס


פטרה - האפוס והפתוס
מאת: דני רבינוביץ

פרק ההליכות הגנובות אל סלע אדום הוא מן המוזרים והמרתקים שבהיסטוריה הישראלית
החדשה. באפריל ובאוגוסט 1953, בסוף 1956, במרס ובנובמבר 1957, יצאו צעירים ישראלים –
חמש קבוצות מתועדות, ובהן שנים-עשר גברים ושלוש נשים - ברגל מהערבה מזרחה, אל מעבר
לגבול ממלכת ירדן. רק שלושה מבין ההולכים שבו, והם חיים בישראל עד היום. שנים-עשר
האחרים נהרגו בידי כוחות הביטחון הירדניים בדרך אל פטרה, או בדרך חזרה.
לקבוצות הראשונות - רחל סבוראי ומאיר הר-ציון, שהלכו ושבו בשלום 1953, וחמשת ההולכים
באוגוסט אותה שנה - לא הייתה לפני צאתם סיבה לחשוש מסכנת מוות. מטיילים ישראליים,
שתעו מעבר לגבול ממלכת ירדן בגזרות אחרות באותן שנים, הוחזרו תמיד בריאים ושלמים, גם
אם אחרי חקירות ירדניות קלות.
ההולכים בקבוצות שיצאו אחרי מות החמישה באוגוסט 1953, ובמיוחד אלה שיצאו במהלך 1957,
היו כבר מודעים לסכנה. היה ברור להם, שבגזרת הערבה מול פטרה, שלא כמו בגזרות אחרות,
הירדנים הורגים מבלי לחקור. מסלול ההליכה, אשר כלל יציאה עם ערב מאזור באר-מנוחה,
חציית הערבה כל הלילה, מסתור ביום שלאחריו וחזרה בלילה הבא - מסלול קשה מבחינת
מרחק, טופוגרפיה, מקורות מים וניווט, השאיר סיכוי קטן להתחמקות.
במאמרה ב'קשת' ט"ו/ג' (1974), מחלקת נסיה שפרן את ההולכים לשני 'דורות': דור הפלמ"ח,
שהליכותיו ב1953- היו, לשיטתה, מעין פרפור פרק אחרון של אנשים שעונת השיא של חייהם –
מלחמת העצמאות והמסגרת החברתית של הפלמ"ח - כבר מאחוריהם. באמצע שנות העשרים
לחייהם, עמדו האנשים הללו נבוכים "מול יום הקטנות". פטרה הייתה יציאה מיוחלת משגרת
היומיום, הרפתקה מבורכת, עם החריפות והמתח של פעם.
הדור השני, אליבא דשפרן, היא 'דור צל הפלמ"ח', או דור פעולות התגמול - ילידי שנות
השלושים, שהגיעו לבגרות ולצה"ל באמצע שנות החמישים. אנשים שימי תש"ח מצאום צעירים
מדי - בני עשר, שתים-עשרה, ארבע-עשרה - ושאבן הבוחן המרכזית בחייהם הייתה שירותם
בצה"ל. כולם היו בנים לקבוצת העילית של תנועות הנוער, שבעצמן שימרו בקנאות את רוח הפלמ"ח. מסגרותיהם החברתיות, עם זאת, היו קונפורמיסטיות להפליא. הם לא מרדו בלכתם
לסלע האדום, אלא הצטיינו. לנקודה זו אחזור בהמשך.
אצל חלק מאנשי דור פעולות התגמול אשר הלכו לפטרה, מאבחנת שפרן תחושה בוטה של כשל, או
לפחות אי-מיצוי, בשירותם הצבאי. ההולכים ב1957- - קלמן שלף, מנחם בן-דוד, רם פרגאי, דן
גלעד, ואחריהם עמירם שי ומרדכי טובי - היו אנשים, שמסיבות שאינן תלויות בהם (קורסים,
פציעות, תפקידי הדרכה ביחידותיהם, בעיות משמעת), לא השתתפו בלחימה בקדש בסתיו 1956.
היציאה לפטרה הייתה עבורם השלמה, פיצוי לחסר הזה.
שפרן מציעה אבחנה בין תרבות הטיול של הצברים בני דור הפלמ"ח ודור פעולות התגמול, לבין
דורות המטיילים שלפני קום המדינה. מטיילי שנות ה20- וה30- - הזוג בן-צבי, ברסלבסקי, וילנאי
ואחרים, יצאו לנוף כדי לכרות שוב ברית בין הארץ לבין החיים המתחדשים בה, על-ידם.
הזהות הציונית, הניאו-יהודית, מעוגנת אצלם בזיהוי מדויק של אתרי המקרא, תוך עיון
ארכאולוגי למדני, לפחות במושגי אותם ימים. העבר כגשר לעתיד, כאן ועכשיו.
לעומתם דור הפלמ"ח, שקבע במידה רבה את התייחסות הנוער בישראל לטיולים ול'שטח' מאז
שנות הארבעים, היה עשוי מיקשה אחרת. הצברים, שראו עצמם נטולי תסביך זהות, מצאו בטיול
אמצעי למימוש בעלות. הטיול הרגלי כמפתח לכספת הזיכיון על ארץ-ישראל. עוד אתר ועוד פיסת
מדבר. כיבוש הארץ בתרמיל, מימיה ושק שינה, היה עבורם פן בלתי נפרד של האתגר הלאומי
הכולל.
עבור בני דור הפלמ"ח התבטא האתגר הטיולי של ימי טרום-המדינה בקושי פיזי גדול, 'מסע
כמסה ומבחן'. כל המרבה בקילומטרים ושעות הליכה וממעיט בתוך כך במים ובמזון, הרי זה
משובח. אחרי קום המדינה, ובמיוחד בתקופת ההליכות לפטרה, התחלף האתגר הזה באתגר
חציית הגבול.
יהודית בן-פורת, רמת-יוחנן: "ב1954- ישבתי בהיאחזות יוטבתה (אז עין-רדיאן) כרועת צאן.
שקלתי אז לעזוב את הקיבוץ, ויצאתי לעבוד ביוטבתה, בשכר. זה היה מחנה של הנח"ל באותם
ימים, ושם התארגנו, חבורה קטנה של ארבעה חבר'ה, לחצות את הגבול הירדני בערבה. עשינו
את זה פעמיים: בדיוק מול יוטבתה, מעבר לגבול יש נווה מדברי קטן. היינו יוצאים בלילה
וחוזרים בבוקר. הייתה הרגשה שהגענו לצד השני. כי מה זה שהגבול יעשה לך פס באמצע ויחצה
לך את הדרך פתאום? מה זה הטאבו הזה, שאסור לך לעבור? זה כשלעצמו יצר דחף לעבור...
אחר-כך זה נודע איכשהו למפקד הנקודה, והוא התחיל לרחרח ולבדוק מה בדיוק קרה. אנחנו כמובן הכחשנו הכל".
בן-פורת, שעמדה לצאת באוגוסט 1953 עם חבורתו של אריק מגר (מגר, יעקב קלייפלד, איתן מינץ,
גילה בן-עקיבא ומרים מונדר, נהרגו במהלך המסע), ויתרה על היציאה ברגע האחרון. "אותו קיץ
סבלתי מקדחת המערות. הייתי נתונה להתקפות של חום, שהיה עולה פתאום, ואיתו חולשה גדולה. ידעתי שלמסע כזה אינני יכולה לצאת. התקפת חום כזו באמצע מסע מפרך - רק אהיה
לנטל על האחרים. אני זוכרת שבעת המפגש וההכנות, בתל-אביב, אריק עוד ניסה לשכנע אותי:
'נו, את באה?' אבל בסוף נשארתי מאחור".
היום, בדיעבד, רואה בן-פורת את מעבר הגבול ביוטבתה, שנה אחרי מות חבריה בסלע האדום,
כמעט מיקשה אחת: "לצורך שלי לעבור את הגבול ביוטבתה, היה עוד קשר לפטרה". אלישע
שלם, גם הוא מרמת-יוחנן, יצא לחצות את הגבול באזור אילת בראשית 1954. צעיר בשנתיים
מיהודית בן-פורת. שלם הוא אחד מאלה ש'החטיאו' את הפלמ"ח בשנתונים ספורים.
"בסתיו 1954 הייתי בסדיר, והצטרפתי לטיול של בני קיבוצים בהרי אילת. הייתי עם חבר, גם הוא
חייל. תכננו ללכת בסוף הטור ובאזור נ"ג 833 (הר חזקיהו) לפרוש מהטור, לעשות סיבוב קטן
בשטח המצרי דרך ג'בל קורין עתוד (על-יד בקעת הירח) ולחצות חזרה לעין-נטפים. ירדנו לאילת
עם הטיול והתחלנו את המסלול עם כולם. בלילה שלפני העלייה לאזור בקעת הירח, חנינו עם כל
הטור בגבי רחם. ובאותו לילה הסתבר לי שהחבר שאיתו תכננתי את מעבר הגבול, נסוג. הוא
פשוט אמר לי, שהוא לא בא איתי למחרת. בבוקר התארגן הטור, עלה במעלה נחל רחם, ובערך
בתשע או עשר בבוקר, נשארתי מאחור. רק החבר שלי ידע על זה. הטור המשיך במסעו דרומה
לכיוון עין-נטפים. אני ניסיתי את הנשק בכמה יריות, ונכנסתי מערבה, מעבר לגבול".
שלם שהה מעבר לגבול מצרים רוב שעות היום, ובשעות אחר-הצהרים המאוחרות החל עושה
דרכו מזרחה. כשהתקרב לגבול, הבחין במטוס סיור ישראלי מדגם פייפר, המפטרל לאורכו.
מסתבר שחברו, אשר לא ידע מראש על ניסוי הכלים ששלם יעשה לפני הכניסה לשטח מצרים,
שמע את היריות בבוקר, נתקף דאגה ולקראת סוף היום פנה ליחידת צה"ל באזור וסיפר להם על
הביצוע. מטוס הסיור נשלח לשטח לחפשו. כל עוד היה בתחום מצרים דאג להתחבא כל אימת
שהמטוס הגיח. רק אחר-הצהרים, כשכבר ירד במורד נחל רחם לערבה, זוהה שלם על-ידי חברו,
שהיה במטוס לעזור לטייס באיתור. בפתק שזרק אל אלישע מהמטוס בקופסת שימורים, הייתה
מקופלת דרישת שלום וקוד זיהוי. בעשר בלילה, כשהגיע אל באר-אורה, שבפתח נחל רחם
בערבה, המתין לו שוטר צבאי ולקח אותו למעצר בצריף המשטרה הצבאית באילת. אך בארבע
לפנות בוקר פתח שלם את החלון, נטל את נשקו, יצא לכביש הראשי ונאסף צפונה עם טיול בני
הקיבוצים, שאיתו הגיע לאזור אילת מספר ימים לפני כן.
"הייתה זו הרגשה שנגמרה לנו הארץ, שאנו מכירים את כל האתרים", אומרת בן-פורת. "הרגשה,
שבדיעבד אני יכולה לאמור שלא הייתה מוצדקת. רק לפני חצי שנה הייתי באילת עם אנשי בי"ס
שדה, והתגלו לי מקומות שלא חלמתי שישנם.
היום אתה יכול להתארגן באיזה אזור ולטייל בו חודש עד שתכיר את כולו. אז לא עשו את זה:
היה פעם טיול משדה-בוקר לאילת דרך הגבול המערבי, ועוד אחד לעין-גדי, וטיולים קטנים
במשולש ובגליל. כולם מסעות סבילות ארוכים, די שטחיים, בלי להתעכב יותר מדי בכל אזור כמו
שעושים היום. וכך נוצרה ההרגשה, שאת המקומות העיקריים ראינו".
אריק מגר מעין-עירון היה ללא ספק הדמות הבולטת בחבורות המטיילים של תחילת שנות
החמישים. אחרי תקופת לימודים בביה"ס החקלאי בפרדס-חנה, לחם בקרבות תש"ח. ישב
בבית-אשל הנצורה, ואחר-כך היה בחטיבת הנגב, שם הופיע לקראת כל מבצע משמעותי. אחרי
תש"ח חזר למושב, אך לא הצליח להתמיד בטיפוח משק הוריו. נסיעות לכינוסים, לעלייה לקרקע
של משקים חדשים, לוועידות, ומעל לכל לטיולים וסיורים, היו פיתוי גדול מדי לצעיר הפעלתני,
עטור הזקן בנוסח 'חיות הנגב'. בתחילת שנות החמישים הלך וגיבש סביבו חבורת מטיילים
קבועה פחות או יותר, חלקם סטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא היה ונשאר הרוח
החיה. נירה שלם, רמת-יוחנן: "לי יצא לטייל עם החבורה הזו פעמיים או שלוש. זו הייתה חוויה
מיוחדת במינה. כל דבר היה טקס. אכילת קופסת שימורים, למשל, כשההקצבה היא חצי כפית
לאיש... יש כפית אחת שעוברת עם הקופסה בחרדת קודש סביב סביב. כל אחד חצי שזיף. מדוד.
בדוק. לא כל-כך כדי להקפיד על שוויון הכמויות, אלא קודם כל בשביל הטקס. ובדומה לכך עניין
המים - איך שותים, מתי שותים? כל פעם שמגיעים למקווה מים מטפטפים מימיה על העורף. זה
היה הכיף שלהם".
יהודית בן-פורת: "היו כמה סיפורים שאהבו להקריא באוזני כולם בטיולים. צימוקים מ'שלושה
בסירה אחת' של ג'רום ק. ג'רום. שורות מה'נסיך הקטן' של סנט אכזיפרי. סאטירות של דוד
פרישמן, דברים של אשר ברש. אריק היה מקריא לפעמים מהתנ"ך, ואחרים מצטרפים ועוזרים
לו. הפגישות לקראת הטיולים היו כמו מסיבות ארוכות, וההודעות בסוף כל טיול על הטיול הבא
נמסרו בכובד ראש. היה גם סינון כלשהו. מי שהיה יותר מדי הרפתקן, או יותר מדי 'שוויצר', היה
נפסל".
נירה שלם: "היה העניין של התקשורת. למי מודיעים. מה מקום המפגש ומועדו. מה להביא.
כשפעם סיפרו לי על פטרה, והבעתי את רצוני להשתתף, אריק אמר לי משהו כמו: 'אני לא מכיר
אותך מספיק כדי לצרף אותך. את לא די אמינה עלי'. וזו הייתה פסיקה סופית. הוא שקבע.
בדיעבד, אני יכולה להגיד שנהניתי מכל מפגש עם החבורה שלו, וגם המשכתי איתם כמה פעמים
אחרי שהוא נהרג".
חוצי הגבול של אותם שנים - היו גם טיולים במעלה החרמון, וכמה שהלכו לרוחב מדבר יהודה,
מירושלים לעין-גדי - נתקבלו בסלחנות ואפילו באהדה. מאיר הר-ציון, שאמנם מיעט מאד בדיבור
על הליכתו לפטרה, לא עמד בפני שום סנקציה או ביקורת עם שובו. רחל סבוראי, חברתו למסע,
נתנה אחרי שובה אינפורמציה להולכים פוטנציאליים שפנו אליה. המשטרה הצבאית לא דלקה
בעקבותיו של אלישע שלם, שהמשיך בשירותו הצבאי והגיע לדרגת קצונה בכירה.
דמיטרי, איש סיירת צנחנים, שהלך לפטרה וחזר בסוף 1956 (חברו למסע, דרור לוי, נהרג במהלך
המסע), לא נענש עם שובו באורח ממשי. הוא אף נשלח לקורס קצינים. הסלחנות הזו, כמו גם
האווירה הציבורית המתונה ביחס להולכים, נעוצה בהלכי הרוח של אותה תקופה. הסופר מילא
אוהל, מציינת שפרן, כותב ב'למרחב' במרץ 1957, אחרי מות הארבעה, שפטרה היא מבחן שגזר
על עצמו הנוער כדי לבדוק את עומק הקשר שלו לארץ. אוהל רואה זאת בחיוב. הוא ערך
אנאלוגיה ל"מעגל הגזירה ללא מוצא" של הטרגדיה היוונית, ומשווה את ההליכה אליה למבחן
קטיעת האצבע של אנשי בר-כוכבא. ב'משא', ספטמבר 1960, זמן לא רב אחרי הופעת הסרט
'חולות לוהטים', מתאר אהרן מגד את ההליכה לפטרה:
"בלדות כתובות בשפת עקבות בערבה ובוואדיות בין צוקי אדום... אגדות סמליות... מעשים
מעורטלים מכל תועלתנות, מכל חומרנות, מכל מטרה ממשית שהיא... היו הטיולים לוטי הסוד
האלו אל מעבר לגבול".
אחרי צאתם של שלושה מכפר סילבר לכיוון הערבה ביוני 1957 (נתפסו לפני תחילת ההליכה
והוחזרו לביתם), קמה סערה ציבורית סביב גינוי המעשה בפי מנהל בית-ספר אחד בתל-אביב.
משרד החינוך נזעק למתן, ומנסח בצורה קולעת את האמביוולנטיות הערכית שבה מתייחס
הציבור לגיחות הללו אל מעבר לגבול: הערכים 'נכונים', רק המיצוי שלהם מוגזם. 'נכונות'
הערכים מתמצה בכך, שבמושגי שנות החמישים הטיול הרגלי הוא חלק לגיטימי, מרומם, של
ההתחדשות הלאומית היהודית בארץ. מעבר לזיהוי ההיסטורי של אתרים היסטוריים, שלמענו
טרחו ברסלבסקי, וילנאי ובני דורם; מעבר למשימתיות הצבאית שליוותה את סיורי הפלמ"ח
ותנועות הנוער לפני קום המדינה לפינות הנידחות בנגב, בגליל וב'משולש הגדול' (זה שבין שכם,
ג'נין וטול-כרם); יש בעצם ההליכה, בעצם מדרך כף הרגל לאורכה ולרוחבה, משמעות ערכית
שאינה מוטלת בספק: כך קושרים אדם לנוף. כך קושרים נופים לממלכה. משמעות מובלעת זו,
אגב, היא הבסיס להתפתחות המאוחרת יותר של מדיניות הטיולים הממוסדת של משרד החינוך,
הכוללת תמיכה וסבסוד ממשלתי לטיולי תלמידים בהיקף שאין לו אח ורע במדינות אחרות.
"לבני דורנו לא חסרות סכנות", כתבה רחל סבוראי אחרי מסעה לפטרה, "אך הטיול הוא לנו
חלק מכיבוש הארץ: כיבוש עצמנו לארץ. לצחיחותה. לחומה. לשגב הריה. וכיבוש הארץ לנו...
המתיישב הוא 'קונה' הארץ לצמיתות... החייל הוא המגן עליה... ואילו הטייל הוא הגשש, הסייר,
המרגל, הנשלח לתור אותה 'כי לך אתננה'".
שנית, ועל כך עומדת שפרן בצורה בהירה, ההולכים לפטרה היו חריגים אינדיבידואליים
'חיוביים'. אחרי קום המדינה, אחרי "שהביצות כבר יובשו והגבורות כבר היו", כדברי אלישע
שלם, עמד דור צעיר בפני חלל ריק. רק הצבא לבדו נתן אתגר של ממש. והצבא, מטבע ברייתו,
הוא גוף של קונפורמיזם קשיח, עם מעט אפשרויות ביטוי לחריגים. החריגות האינדיבידואליות,
אלו שמאוחר יותר, בשנות השישים והשבעים מצאו פורקן בהתנהגות אישית אנטי-נורמטיבית
ומורדת, מצאו בשנות החמישים ביטוי סופר-נורמטיבי: אם יחידה 101 והצנחנים הם ביטוי עליון,
ממוסד, של הדור, והלוחם הרגלי המסתער הוא דמות לחיקוי, הרי ההולך לפטרה, אולי אף יותר
מהיוצא לקרב, הוא ה'סופר-צנחן' - זה הלוקח את 'הצנחנות', על כל אשר סימלה באותם ימים,
עד הסוף, מכיל אותה על כל תחומי החיים.
כותבת רחל סבוראי בפנקס רשימותיה אחרי ההליכה לפטרה: "מאז ילדותי השאיפה על מעבר
לגבולין קיימת הייתה... ומוכרחה הייתה להתגשם ביום מן הימים... אנחנו כולנו בני דור שגדל
בארץ, וצמיחתו - בימים של גידול היישוב, של עמידתו על נפשו לנוכח מאורעות הדמים בארץ.
אני זוכרת את קיבוצי עין-חרוד מוקף גדר ואסור לצאת מתוכו ללא רשות. זוכרת את הרי הגלבוע
'רעי ילדותנו' והם חסומים בפנינו. אין לעלות לאסוף רקפות, להעפיל על הצוקים ולגלוש
במשובה. מאחורי הסלע - יושב האורב - 'ראה מנגד אך שמה אין בא'.
ולעומת הפחדים ותחושת האין-אונים - צמיחתו של הכוח. חברים ששומרים בלילות ליד הגדר.
ואנשי 'פלוגת האש' יוצאים אל עומק הלילה. אחר-כך הפלמ"ח. התחנכנו תמיד על כך, שהערבים
חזקים מאתנו ואילו אנחנו - עומדים קשי-עורף. שרים היינו: 'ואם גם תוספנה ידיים לפשוע, ואם
פי שבעה גם יגבר המכאוב - אנחנו נוסיף לחרוש ולזרוע...' ידענו שהגבול שהושם לצעדינו עול בו.
שצריך לא להשלים עמו. חשנו שעלינו יוטל לפרוק אותו. החברים היו מרחיבים את הגבול
בעבודה ובשמירה. היו מקימים יישובי חומה ומגדל. ואילו אנחנו, הילדים, הרחבנו אותו
בטיולינו. היה לנו מורה בביה"ס - משה כרמי. מורה שהיה לכל תלמידיו מדריך ו'מטפלת', מורה
דעת ואב... מכל צורות ההוראה ותכניה, בחר לו משה את הטיילות... הוא בנה לנו את הטיילות
כעין מקדש-מעט... בן הארץ היה, וכמותנו - בז לגבולין. פעם, בשעת טיול בצפון, הגענו עד עמוד
הגבול. עלינו על ראשו לצפות בנוף. והציע לנו משה, בצחוקו המלגלג, הלבבי: 'תספרו בבית
שהייתם ברגל אחת בלבנון ובשנייה בארץ-ישראל'".

אך בנושא ההליכה לפטרה נדחקו המערכות הערכית, החינוכית, אפילו הפוליטית, לפינה... הגולם
הערכי קם על יוצרו: צעירים אשר חונכו לדפוס חשיבה והתנהגות מסוימים, קמים ועושים
מעשים עתירי דמיון ותעוזה החורגים ומקצינים אל מעבר לקונצנזוס הפרגמטי השוטף. כמו עם
יחידה 101, כמו עם גוש אמונים לימים, מוצאת עצמה ההנהגה צריכה לשים סייגים קשיחים
לביטויים לא צפויים של להט ויכולת. המערכה הציבורית שהנהיג בן-גוריון כנגד מיתוס ההליכה
לפטרה, ששיאה היה איסור השמעת השיר 'הסלע האדום'(1) ברשות השידור הממלכתית, מדגימה
את המצוקה הזו היטב. המסר הגלוי של ההתנגדות הממסדית להליכה לפטרה היה שלממשלה,
האחראית העליונה לשלום הציבור, יש זכות ואף חובה לעמוד בדרכם של חסרי אחריות צעירים,
המסכנים עצמם שלא לצורך.
מעבר לכך, פריצת הגבולות ההדדית, פידאיון מזה וצעירים ישראלים מזה, פגעה מטבעה
בממלכתיות הישראלית השבירה, נושא שהכתיב רבים ממהלכיו של בן-גוריון כראש ממשלה.
שנית, סביר להניח שהליכת צעירים לפטרה פגעה בהידברות הסמויה השוטפת עם הכתר הירדני,
שהייתה חיונית לשמירת השקט בשנים שלפני ואחרי מבצע קדש.
לסבוראי עצמה היה ברור, עוד בהיותה בשטח, שהיא ומאיר הר-ציון אינם אחרונים שם. להפך:
הם פורצים נתיב. במילותיה - "מנסה אני להיזכר מתי חשבתי על טיולים אחרים, שיעפילו גם הם
לפטרה. ועולה לפני תמונה: היום הראשון לטיול, אנו עולים בשביל תלול בגרניט. השביל מטפס
ועולה בצלע בפיתולים נוחים. אחר כך יורד במדרון אל ואדי. הבטתי לאחור, כדרכי בטיולים,
ואמרתי: 'צריך לזכור את המקום הזה'. ,לשם מה?' ענה מאיר - 'אנחנו נחזור בדרך אחרת'.
השבתי: 'כן, אך יטיילו כאן אחרים ונצטרך להסביר'. 'אף אחד לא ילך', ענני, 'אין עוד משוגעים
כאלה'. אני בפשטות, רציתי שעוד אנשים יראו. כשקוראים ספר יפה, או כשרואים הצגה,
אומרים לידידים: קראו ספר זה. כאילו חטא הוא להשאיר את הטוב גנוז. וכאן נגלו נופים
מרהיבים והיה רצון, כמעט צורך, לשתף בכך גם אחרים. הטיול היה עבורי כעין פסגה. כשיא שבו
מתקשרים מראות ורגשות נוגדים ושונים והופכים לחוויה שגיבה אחת של שחרור, של חיפוש
האני ומציאתו".

קטעים מיומן המסע לפטרה שכתבה רחל סבוראי מיד עם שובה מהמסע עם הר-ציון, באביב 1953
1. חציית הערבה מזרחה בלילה הראשון:
"...כבר זמן רב שאנו הולכים. הרגלים צועדות כמאליהן. הערבה נמשכת. ערוץ ובו אבנים גדולות
ומשטח. ושוב ערוץ. אשלים מלא כל השטח. עצים. שולחים עפאיהם המאוושים חרש לרוח.
הולכים והולכים. כבר חדלו האשלים ליירא כאילו האורב יושב מאחוריהם. מלפנים – הסילואטה
של הרי אדום. מסביב ערבה. ומאחרו אורותיה הכבים של באר-מנוחה והמחנה הנם. מאחור כל
העבר והעתיד, אך קדימה. כבר זמן שנגיע לקציה של הערבה. העין מבחינה כאילו בשרטוטה של
גבעה. ההגענו אל השביל?"
למחרת עולה מאיר הר-ציון לפסגת אחד ההרים לאיכון. רחל ממתינה לו, ומשבושש לבוא היא
עולה בעקבותיו: "הסלע הוא גרניטי, אדום, צרוב שמש. עליתי בצעדה שקטה. הנה הפסגה לפני,
ומאיר איננו. לא מיד הבנתי - איננו? הבטתי סביב. הרים מכל עבר. חשופים וגלויים לאור
הצהרים. ומאיר איננו נראה... מה לעשות? שמא סר הצידה ושכח איך לחזור? נעמדתי מלוא
קומתי על פסגת ההר, שיראני. אני יודעת שאסור לעשות זאת. כל אדם שיימצא במרחק
קילומטרים עלול גם הוא לראותני. אך אין ברירה. אני כופה על עצמי להרגע. בוחנת כסדר את
מראה ההרים. שרשרת הרים מואדמים מתרחקת דרומה, על גבול הערבה. ממזרח מלבין שטח
מגובנן. לובנו צח, מסנוור. צפונה ממנו הר אדום, סמוק, שצלעותיו חתורות במאונך... השטח
פרוש לפני ואדם אין בו. איפה מאיר?... פחד מוחשי, צרוף. מחשבות מהירות חולפות בראש.
מטורפות וחסרות שחר. אך איך יכולת להתגבר עליהן: צריך יהיה לחזור, לחזור בלי מאיר? לאן?
לשם מה? אחכה במקום החניה עד הערב. פתאום תפסתי שהנשק כולו בידי. מאיר לקח עמו את
המפות והמצפן ואין לו נשק. במה יתגונן? ואם הוא לא יחזור לערבה וימשיך לחפשני כאן?
בפעם הראשונה הרהבתי לשאול את עצמי: לשם מה עשינו כל זאת?... חולשה תקפתני. מאתמול
בערב לא אכלנו. ואולי גם ממתיחות. אין לי כוח עוד לעמוד כדי שיוכל מאיר לראותני. העיניים
ממשיכות לשוטט ולחלוף בכל. ההרים מוארים וגלויים וריקים עד כאב. אני מחליטה: אגש
למקום החניה, אטעם קצת מן האוכל ואחזור. בהתחילי לרדת נתפשתי להרהור - אולי כבר חזר
למקום החניה? הרהור של שטות. קרבתי... קולו של מאיר, צוהל, שלו, קדמני. היה שרוע על
משטח העלים ושאלני בקול גדול: 'לאן הלכת? אני מחכה לך כבר עשרים רגע. מצאתי שביל נפלא
להמשיך בו'. לא הכל יכולתי לאמר לו, למאיר. ורק דבר אחד ביקשתי: מעכשיו נלך כל הזמן
שנינו יחד לכל מקום..."

2. לפנות ערב אותו יום, אחרי שהסתתרו רוב היום מחיילי הלגיון, מגיעים השניים אל פטרה:
"...ערב. על-גבי הרמה מעל שרידי פטרה - משטח מרובע חצוב בסלע. במרכז הריבוע החצוב
מזדקר מן הקרקע ריבוע קטן, שולחן. בצד מערב - מזבח. זוהי 'הבמה'. מקדש נבטי עתיק, שלפי
המקורות דומה מבנהו לקודש-הקודשים בירושלים. כשרק הגענו לכאן ידענו - זהו. הכל כמתואר
(אצל ברסלבסקי, ד.ר.).
ליד המזבח ניתן עוד לראות את מקום עריכת הקורבנות ונתיב דק באבן, לדם שיזרום. והריבוע
החצוב בסלע! ניתן עוד לדמות את עדת נשואי הפנים היושבים סביבות ופניהם למזבח. החציבה
שלמה. פשוטה. את הגדלות נותנים המרחבים - אוויר פסגות. כי על-כן ממקום זה, נראים לאורה
הבהיר של השמש קלחת פטרה וצוקי דיר ואלחבסה הסוגרים ממערבה. שמאלה הר-ההר וקבר
אהרן שעל ראשו. וממזרח, מישור ההולך ועולה למרחק... ירדנו מהבמה לגיא קטן. שני עמודי
ענק הזדקרו לנגד עינינו. אובליסקים... לרגליהם ראשן של מדרגות העולות מן הגיא. מדרגות
רחבות, חצובות בסלע האדום. קירות אבן משני העברים. ובסופו - שיחי ערער וערוץ פתלתל. רק
עקבות בחול ושרידי חפיסות סיגריות הזכירונו כי לא ראשונים הננו בעיר קדומה זו. הגענו לסיק – הניקרה - הגיא הראשי, הנופל לקלחת פטרה... ממולנו - מבנה מגולף, הדומה ל'יד אבשלום'
שבירושלים... מכל צד משקיפות חזיתות הקברים התמירות. ממערב, לא הרחק, האמפיתיאטרון
הענק. שורות שורות. מעגלות. חצובות באבן צהובה. אנה נפנה? במה נבחר מתוך השפע הזה?...
הגענו למוצא הסיק. בין קירות הואדי, מימיננו, צריך להיות היפה במוצגי פטרה - החזנה. פנינו
לחפשה... החזנה התנשאה לפנינו בכל יפעתה. תבליט ענק חצוב בסלע ורוד. פסלים ועמודים,
שקעים ועיטורים המשתלבים לתמונה אחת. 'חזנת פרעון' מכונה המקום - 'אוצר פרעה'. שלוש
קומות. הראשונה - מרפסת ועמודים. מדרגות מוליכות לחדרים חשוכים, חצובים בהר. על
המרפסת - גילופי קנטאורים. בקומה השנייה - חצאי עמודים. פסלי אמזונות נושאות זר שיבולים
וחרב, ודמות האלה. ולמעלה מכל - מדרגות עולות אל טנא גדול, הוא האוצר - החזנה. עמדנו
מולה. מעבירים עינינו מעלה ומטה. משתאים. איזו שלמות ותחושת יופי... כמה עמל שיקע אותו
אמן קדום שהקימו. מאיר אומר: איזו אמנות שלמה!..."

3. מאוחר באותו ערב:
"...כשלוש שעות של בין-ערביים הסתובבנו וראינו חלק מן העיר. בשעה שבע ושלושים ישבנו על
מדרגות החזנה וחיכינו שיחשיך. על הדרך בה נחזור כבר החלטנו: נחצה את קלחת פטרה ונרד
בואדי מוסה הנמשך ממנה לערבה. דרך אחרת מזו שבאנו בה: רצינו להכיר עוד. ואם יהיו
מצוקים במורד הואדי? מילא. יימצא מוצא. רק צריך לחכות לחשכה, כדי שהבדואים השוכנים
במערות סביב העיר לא יראונו בצאתנו. הערב ירד. לא נראו עוד פיתוחי האבן מעל דלת המקדש.
מוצאו של ואדי סיק, ממול, גם הוא נעלם מעינינו. רק העמודים הגדולים, מעבר למדרגות,
מסתמנים במלוא קומתם מעל קו הרקיע. יצאנו לדרך.
הלכנו לאורכו של הערוץ. הליכה מהירה, שקטה. עד למשכנות הבדואים יש עוד מהלך מה. פתאום
הואר לפנינו אור. בהיר, מסנוור. התכופפנו. מאיר קרב אלי ולחש: 'זהו אור של לוקס'. אני חושב
שהמשמר נשאר ללון במקום. בואי נעקוף אותו מימין'. פנינו ימינה. גלי אבנים. חומות אבן
נמוכות. אנו חוצים אותן. מנסים להלך בחשאי, אבל הדרך קשה. פעם נשמטת אבן ואנו שוהים רגע
להקשיב... מתקדמים באיטיות... ממול מסתמן כבר הקיר המערבי של הקלחת. העין מחפשת את
מוצאו של ואדי מוסה... פתאום נשמעת צעקה של בדואי מימין, על לוע ההר... הולך ומשואה בידו.
לא הרחק ממנו מערה מוארת. עתה החלו הכלבים לנבוח מן החלל האפל... הפכנו ראשינו והלכנו
צפונה. עתה, מאחר ואין בדעתנו להתגנב על-פני משכנות אדם ואנו בורחים מפניהם, עזבנו את
ההליכה החשאית ופתחנו בהילוך מהיר. קדימה! למהר ולצאת! השטח מסוכסך. שוב גלי אבנים
וגדרות. עולים ויורדים. הרגל נחבטת. חצינו ואדי ועלינו שנית. מביטים לאחור: אור הלוקס נראה
קרוב כאילו עודנו לידו... הלאה! עולים. חסרי נשימה... מלפנים אפלה... אנו הולכים כבר זמן רב.
הדרך נמשכת. מעלה גבעות מסוכסכות. אורו של הלוקס עדיין מאחור... הואדי שלפנינו דומה
לראשון ואין לדעת אם אינו אותו ואדי. כוכב הצפון מתעתע ומופיע שוב ושוב ממערב כאילו... איזו
הרגשה של עכברים במלכודת! כאילו כמה שלא נלך הלאה יהיה אורו של הלוקס דולק אחרינו
והדרך תימשך ותימשך. חשבתי: הנה זו פטרה, שיומיים התחבאה מפנינו בין ההרים. עתה,
כשמצאנוה, אינה נותנת לצאת ממנה. כמו אותה עיר שבאגדה, זו של בת המלך, שקשה הדרך
אליה, אך דרך חזרה ממנה אין... אחר-כך מצאנו שביל והוא הוציאנו ממנה. וירדנו בצוקי אימים
וגם רעבנו. והיו מראות ופינות קסם וצלילי צחוק ושיר בפינו. אך הפחד לא לגמרי נעלם. והבריחה
נמשכה... הפחד אולי לא רב היה בטיול זה. רב ממנו היה היופי, והפרך. וגם... יתכן כשמספרים
זאת עכשיו, בעבר, אין בו מן הדוחה והוא הופך לחלק פיקאנטי, מושך של הטיול? האוכל למסור
את הפחד כדמותו, כמו שהיה: משפיל, רע, מבזה?!"...

4. חציית הערבה בלילה מערבה בדרך חזרה:
"...בכל ערבה. אין דבר בילתה. לילה. השמים נמוכים, גוהרים אלינו. רוח ללא אבק נושבת מולנו
שקטה... אין דבר להיאחז בו. הקרקע סחופה ופראית. צרורות אבן. הגוף נטוי קדימה. המשא
מכביד. הרגלים טורחות במאמץ הליכה - לא לפגר. להמשיך - ויהי מה. ריקנות בפנים. כבר למעלה
מיממה שאוכל לא בא אל פינו. זה לא רעב. רק הכל נצטמק. הרוח מתגברת ומשיבה ממול גרגרי
אבק. הפה פעור לנשימה ובולע רוח וחול. הגרון יבש... צמא. מציק. צורב...
...פתע נפער מולנו ערוץ נרחב של נחל. קרקעיתו לבנה. אשלים כהים פזורים בו ומנקזים
קרקעיתו... פסענו נכחנו וגלשנו אליו. חוצים כדי לעלות. החול לבן, פירך, הרגל בוטשת ונשארת
במקומה. שולחים ידים לפנים. מטפסים בחול על ארבע... למעלה מקדמתנו הרוח. זעופה. פראית.
בלי אומר אנו צונחים על החול מאין כוח.
ממשיכים. ושוב - צמא ואפלה וחול. האקדח מכביד על המתנים. רצועתו מיטלטלת... הרגלים
פוסעות. הגוף נטוי קדימה, העיניים בולשות בחשכה. קטעי מראות מהבהבים בראש העייף: גדות
ואדי מוסה מתקרבים זה אל זה והם שני קירות אבן מלבינים. בריכות המים בנחל. הגבים. האור
המסתורי שראינו ולא ידענו אם אור גחליליות הוא, או זנב מדורת בדואי...
והמראות מפטרה. התמונות מופיעות וחולפות. עתה קיימת מטרה אחת ורצון אחד - לחזור ויהי
מה! ורק משהו שבתחושה יודע בתוכך: חזרת ועמך נכס יקר. שלם כל-כך...
מחשבות עמומות בראש. הגוף לאה. רק הרגלים ממשיכות לילך כיודעות דרכן.
ערבה- מלוא כל הארץ. פרושה וגדולה, שליטה ובלעדית. ואנחנו - שתי נקודות אדם זעירות,
החותרות בה בלי הרף - מערבה. ואנו ממשיכים והולכים למרות הכל. ודאי הוא שנגיע..."
סבוראי והר-ציון, כאמור, לא היו האחרונים בפטרה. האתוס שמימשו לא הצטמצם לגזרת הערבה.
בעשורים הבאים חצו מטיילים ישראלים קווי גבול באזורים נוספים: בסירות את ים-המלח,
בגבול לבנון ובגבול הזמני בין ישראל למצרים בדרום-סיני.

(1) שהושר על-ידי אריק לביא.

רוצים להצטרף להרפתקה מאתגרת ?  כיתבו לנו בצור קשר, נשמח להשיב בהקדם או דברו איתי  050-3061234

למידע נוסף מלאו פרטים

Please, enter your name
Please, enter your phone number
Please, enter your e-mail address Mail address is not not valid

הצטרפו לרשימת התפוצה

photovisi download 6

 

 

 

 

 

 

עדכונים בעמוד הפייסבוק

הרשמה לניוזלטר ועדכונים

הצטרפו לרשימת התפוצה ותקבלו עדכונים.

לפרטים ומידע נוסף

Please, enter your name
Please, enter your phone number
Please, enter your e-mail address Mail address is not not valid

הספר סביבה אנכית - להורדה

kricha front